NachumHeiman.com:האתר של נחום היימן

סי היימן: "אני בת של איש מאוד גדול. גאון"

פורסם ב- ישראל היום בתאריך: 02/10/2016 [קישור מקור]
מאת: ערן נבון

ימי הילדות העליזים בקיבוץ, האמנים שעלו לרגל, החיים בחו"ל, היחסים המורכבים, הניתוק וההתפייסות, הפרידה בבית החולים והגעגוע הגדול שנשאר. סי היימן מדברת על אביה, נחצ'ה היימן, האיש שחיבר את פסקול חיינו

קצת יותר מחודש לפני מותו של נחום היימן הרגישה בתו, סי היימן, שאבא שלה עומד למות. "איש השירים שלי עוזב ת'עולם", קראה לשיר שכתבה. "זה שיר שנכתב ביום שישי בלילה, בתחילת חודש יולי, עם בכי גדול", היא אומרת. "ישבתי כאן לבד בגינה שלי ובכיתי, וכתבתי. לא כתבתי את זה בכעס, ולא בהתחשבנות, ולא בהאשמה".

סי ואביה
סי ואביה
הבית נקי ורחוץ ומוכן
השקט הופר ברעש לבן
מחפשת תמונות
אלבומים זיכרונות
ריצודי חלומות
שהיו ואינם.
תמיד רציתי לי אבא רגיל
שישים כפו הגדולה בידי הקטנה
שייקח לטיול בגלבוע בשביל
ויבוא לטקסי ראש השנה
שישאל על ציונים בתעודה
על חברים, על נשיקה ראשונה.
אבל אבא שלי הוא איש השירים
הלחין מנגינות על אנשים ודרכים
קירב לבבות שכלל לא הכיר
חיבר עולמות, הפך הכל לשיר
ועוד שיר
ועוד שיר

"כתבתי את השיר בתחושה של פרידה, עם הדברים שכל ילד בעולם רוצה. כן, רציתי אבא אחר, ואין לי. רציתי אבא שייקח אותי עם היד בשביל בגלבוע, אבל הוא היה אחר. הוא היה איש השירים.
"כתבתי את השיר כמו בן אדם שמביט במראה ואומר לעצמו, רציתי, אבל לא הצליח לי. ושים לב מתי העזתי לכתוב את זה: טיפה לפני מותו. זה שלי פרטי, זה לא משהו שחשבתי שהוא צריך ללכת איתו לעולמו. תמיד שמרתי עליו".
• • •

יותר מ־1,200 שירים הלחין נחום היימן, מגדולי המלחינים של הזמר העברי. בשנת 2009 זכה בפרס ישראל. בשביל כולם הוא היה נחצ'ה, מלחין גאון, פסקול חיינו, זה שדאג לשמר את המוסיקה העברית ונכנס לכל בית ישראלי עם מנגינותיו המופלאות. אבל בשבילה הוא היה אבא. "במשך כל חיי - כילדה, כאמא, כאדם, כאישה - פחות התעסקתי בלהאשים, לבוא בטענות. החיים שלי היו מאוד מורכבים. עשר שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית, והיום אני רואה את הדברים אחרת. אני מפויסת, מכילה ומרגישה אהבה להוריי.

"אני מאוד גאה באבא שלי. הוא קירב לבבות של אנשים שלא הכיר והפך אותם לשיר ועוד שיר ועוד שיר. כל כך הרבה אנשים מאוהבים מקשיבים בזכותו ל'אניטה וחואן'. הוא באמת הקדיש את חייו כדי להשאיר מורשת לעם שלם, לדורות. ואני באמת הערצתי אותו. הייתי מסתכלת עליו ואומרת לעצמי, אני בת של איש מאוד גדול. גאון". שיר אחד בלבד הם יצרו ביחד. היא כתבה את המילים ב־2008, קראה לשיר "עכשיו הכל בסדר", ואז אמרה לו, "הלחנת לכל הזמרים והזמרות הכי גדולים, אולי תעניק גם לי אחד?". והוא התיישב והלחין לה את השיר.

לפני כשנה וחצי, בהופעה בתל אביב, היא הזמינה את אבא שלה. "מלאו אז עשר שנים לפטירתו של אהוד מנור, וביצעתי את השיר שלו ושל אבא 'עכשיו בעצם טוב', שביצעו בעבר חוה אלברשטיין וחני ליבנה. אבא מאוד התרגש ואמר שיהיה מאושר אם אקליט את השיר. כמה ימים לפני מותו הוא חזר על הבקשה. "בפסטיבל 'מוזות בשוהם', בסוכות, היינו אמורים לעשות מופע מחווה לאבא ולהופיע שלושה דורות: אבא, אני והבן שלי תומר, זמר ויוצר. קבענו להקליט את השיר הזה לפני המופע ולבצע אותו שם. אבל אבא נפטר, ולא הספיק לשמוע אותי מקליטה את השיר". לפני כשבועיים היא התייצבה נרגשת באולפן ההקלטות במרתף הבניין ברמת גן שבו התגורר אביה בעבר, כדי להקליט את "עכשיו בעצם טוב". מדי פעם היה היימן יורד לאולפן הזה ומקליט בו שירים.

סי היימן עם האקורדיון שהותיר לה אביה, נחצ'ה
סי היימן עם האקורדיון שהותיר לה אביה, נחצ'ה (צילום:אריק סולטן)

רגע לפני שהקליטה את השיר חילקה סי (55) למשה לוי ואלעד שודלר, שהפיקו את השיר מוסיקלית וניגנו איתה, דף מודפס ובו תמונות שלה עם אביה. מתחת כתבה: "אני בטוחה שאבא מרים איתנו עכשיו כוסית לחיים, כי עכשיו בעצם טוב".

בצהרי יום רביעי, 17 באוגוסט, צילצל הטלפון של סי. על הקו היתה אחות מבית החולים מאיר בכפר סבא, שסיפרה לה כי אביה אושפז. "הוא הרגיש לא טוב, היה לו חום, הבינו שהוא בהתמוטטות, אבל עדיין לא זיהו מה יש לו. נסעתי מייד לבית החולים. כשהגעתי, אבא כבר לא היה בהכרה. "האחיות סיפרו לי שכשהוא הגיע לבית החולים, הוא עוד התבדח ואמר להם שהוא ייצא מזה. אבל המצב שלו הידרדר במהירות. ישבתי, קטנה כזאת, עם הרופא, והוא אמר לי שתקף את אבא חיידק אלים, ויש לו דלקת ריאות קשה ואי ספיקת כליות. שאלתי אותו, מה הסיכוי שלו לצאת מזה? והוא אמר: אין סיכוי. עוד לא הבנתי את הנחשול הענק שמצפה לי.

"בתוך כמה שעות כל המערכות שלו קרסו. הזרימו לו אינפוזיה ומלחים, כדי שאיכשהו המנגנון יישאר. "נכנסתי לחדר שלו. לקחתי לו את היד היפה, הגדולה הזאת שלו, יד שמסמלת עבורי את ה'יש' של אבא, ושילבתי את האצבעות שלי בתוך שלו. העיניים שלו היו פתוחות. הוא הסתכל עלי במבט כל כך חכם, כל כך מביע, הייתי בטוחה שעוד רגע הוא יגיד משהו. אבל הוא לא אמר יותר.

"ישבתי איתו שעתיים, עד שראיתי שהוא מתקשה לנשום. המכשירים הראו שהוא עדיין חי. ואז נהיה שקט, וכבר לא היו נשימות. היד שלו עוד היתה חמה, האצבעות שלי היו בתוך האצבעות שלו.

"ענת שטיינר, אשת יחסי הציבור שלי, היתה איתי שם. המשפחה היתה בדרך. אמרתי לו, 'אבא, תחכה עוד קצת'. אבל אז חשבתי, מה בעצם אני מבקשת? שלא יסבול? הוא כבר סבל כל כך. שיהיה יותר שמח? זה כבר לא יקרה. שיכתוב עוד שיר?..." היא מוחה את הדמעות.

"בחודשים האחרונים ראיתי שאבא ויתר. הוא מאוד סבל, בגלל הבעיות הרפואיות שלו. עד אז הוא תמיד היה קונטרול פריק. תמיד ניהל את העולם, אפילו ברגעים הקשים שלו. ופתאום, לא עניין אותו שהמשקפיים שלו לא ממש בסדר, והוא ביטל את הפגישה עם האופטומטריסט. ברגע שלא היה לו יותר כוח לכעוס, ידעתי שהוא ויתר. "כמה שבועות לפני שהוא נפטר באתי אליו לבית אור, הבית הסיעודי שבו הוא התגורר. היה לו שם חדר. אמרתי לו, 'אני הולכת לנקות עכשיו'. פרשתי סדינים, הוצאתי את הכדורים שלו מתחת למיטה, הוא היה זורק אותם ולא לוקח, סידרתי פרחים.

"הבאתי לו עוגת תפוזים, כזאת כמו שהוא אוהב, מאיזו מעדנייה. פוררתי לו, אמרתי לו, בוא נצא החוצה, יש את הקפה שאתה אוהב, סיגריה. הוא היה מעשן פרלמנט ארוך. והוא אמר לי: 'עִזבי'. אבא אומר לא לסיגריה? ידעתי שמשהו לא בסדר.

"ארבעה ימים לפני שהוא נפטר צילצלו אלי מהבית הסיעודי ואמרו לי שהוא לא מרגיש טוב. תפסתי מונית ונסעתי לשם. מצאתי אותו שוכב במיטה, והוא כל כך שמח שבאתי. הצלחתי להוציא אותו החוצה, מה שהיה כבר נדיר. ישבנו בחוץ, והוא שתה אורנג'דה עם קשית.

"הוא הדליק סיגריה ושאל אותי שוב מה אני רוצה לקבל ממנו אחרי מותו. אמרתי לו, 'עוד פעם אתה מתחיל?' ביקשתי שני דברים: הבד שכיסה את הפסנתר שלו, שאמא תפרה לו ויש לו עדיין את הריח שלו, של הידיים שלו; והאיש המנגן מהקרמיקה הלא צבועה, שעמד תמיד על הפסנתר שלו. זאת היתה הפעם האחרונה שהוא דיבר איתי. "אני חושבת שבאיזשהו מקום, הוא כבר רצה לשחרר גם אותי. הוא רצה שיעברו עלי שבוע־שבועיים בלי ההקפצה הזאת אליו כשהוא לא מרגיש טוב, כשהוא זקוק לי. הוא נפטר בהשלמה. כבר לא היה יכול לסחוב יותר. כבר לא היה לו את הניצוץ בעיניים, ולא היה לו כוח לכעוס, לגעור, לחנך, ללמד. זה כבר לא היה הוא. "כשהגיעה הפרידה בבית החולים, לא ציפיתי להרגיש כזאת עוצמה של כאב ושל אובדן כמו שאני חשה עכשיו. כנראה כשאתה עוזב את הבית כבר בגיל 12, אתה מקבל איזה חוסן שאין לילדים רגילים.

"חלק מהזמן זה העצב הציבורי, כי אנשים מרגישים שהלך להם אבא ומחבקים אותי. אומרים כמה הם אהבו אותו ואת השירים שלו. וחלק מהזמן זה העצב הפרטי שלי, כי כמעט עד מותו לא היתה לי באמת גישה ישירה אל הלב שלו. אני יודעת ששכנתי שם, יודעת בוודאות. אבל בפועל הוא היה איש מאוד לעצמו, זאב בודד. "ועכשיו, אחרי ימים שלמים בחוץ ופגישות עם אנשים והקלטות והופעות ושמיעת השירים שלו ברדיו ובכל פינה, אני באה הביתה, למקום הפרטי שלי, ובוכה. ומתגעגעת נורא".

נחום היימן היה בן 82 במותו. הוא נולד ב־6 במאי 1934 בריגה, בירת לטביה. בגיל 5 עלה לארץ ישראל עם הוריו, פנינה וחיים. כבר בילדותו החל לנגן בפסנתר, אך בגיל 9 חלה בפוליו, ועקב כך עבר לנגן באקורדיון ובמפוחית. במשך שלוש שנים וחצי שכב בבית חולים מחובר ל"ריאת ברזל" (מכונת הנשמה שהיתה נפוצה בעבר), עד שהתגבר על המחלה.

בגיל 14, בעקבות גירושי הוריו, הוא עבר להתגורר בקיבוץ נען כילד חוץ. אחד המורים שלו למוסיקה בקיבוץ היה המלחין דוד זהבי. בגיל 17, לאחר שאמו נישאה בשנית, עבר להתגורר איתה ברחובות. שם גם הלחין את שירו הראשון - "ניצנים נראו בארץ".

הוא התגייס ללהקת הנח"ל כאקורדיוניסט מחליף. האקורדיוניסט הראשי היה דובי זלצר. בעת שירותו התאהב בדליה קולטון, סולנית בלהקה צבאית, נישא לה ועבר איתה לקיבוץ בית אלפא. ב־1956 נולדה בתו הבכורה, בלהה (בילי). כעבור חמש שנים נולדה סמדר (סי).

"בזיכרונות הראשונים שלי מאבא, הוא מנגן בליל הסדר לכל הקיבוץ, ולא יושב איתנו בשולחן. זה האבא שהוא היה. אם הייתי רוצה אותו, הייתי רצה אחרי הגן לצריף שלו ושל אמא בכניסה לקיבוץ ויושבת לו על הברך. הוא תמיד היה נותן לי סוכריות טופי כדי שאשאר, וכך שמעתי אותו מנגן. חוה אלברשטיין היתה בחדר הזה, והפרברים, וכל האמנים והיוצרים שעלו אליו לרגל, וחברים שבאו לנגן ולשיר".

כשהיתה בת 6, ביקש היימן לנסות את מזלו בצרפת, והמשפחה עברה להתגורר בכפר ליד פאריס. "סרז' לאמה וננה מושקורי שרו משיריו, והיו לו חלומות גדולים יחסית לאיש שיצא מהקיבוץ", אומרת סי. היא זוכרת ילדות מאושרת, עם עץ דובדבנים בחצר וטיולים משפחתיים, שרובם ככולם נסבו סביב העבודה של אבא. "היו מזמינים אותנו בקיץ למחנות זמר בכל אירופה, והיינו נוסעים מארץ לארץ, קיץ שלם. היינו בבלגיה, באוסטריה, אצל הקהילות היהודיות. אבא היה מכין שקופיות, ולי היה תפקיד: ללחוץ על הכפתור של המקרן כדי להחליף שקופית. הייתי יושבת עם הרגל הקטנה שלי ולוחצת כל פעם.

"זאת היתה תקופה שהיינו משפחה. עם ארוחות, ושיחות, ומוסיקה ושיעורי בית, וכל הדברים שמרכיבים את החיים של ילד. חיים טופול ורבקה מיכאלי ואהוד מנור התארחו אצלנו, ובערבים היינו עושים שירה בציבור. אבא היה מנגן, ואמא הכינה לכולם ארוחות גורמה.

"אבא היה איש מצחיק מאוד. עשה שטויות, הכל היה אצלו לא קונבנציונלי. בגלל שהוא כל הזמן התעסק ביצירה, הוא סחב איתו ייסורי מצפון תמידיים על הבעל שהוא לא כמו שהוא היה רוצה, על האבא שהוא לא כמו שהוא היה רוצה. אני זוכרת המון חיזורים שלו אחרי אמא. היו טקסי התחנפויות בבית. הוא היה לוקח מגש בבוקר ושם עליו פרח, כוס קפה וקרואסון ומכתב קטן, ומביא לה למיטה. אמא שלי היתה עדינת נפש. הוא היה חייב לחיות ליד אישה מדהימה כמוה, שתמיד הכילה את כל השיגעונות שלו עם השקט הפנימי שלה".

עם הדיוקן של אבא
עם הדיוקן של אבא (צילום: אריק סולטן (צילום הדיוקן של נחום היימן: מירי נחמיאס))
היימן הצליח מאוד בצרפת. ננה מושקורי ומארי לאופרה שרו משיריו, וגם מייק בראנט וריקה זראי. ב־1972 עברה המשפחה להתגורר בלונדון, היימן פתח בעיר אולפן הקלטות, ונהג לעבוד בו משעות הבוקר המוקדמות. "אני זוכרת שהוא היה קם לפנות בוקר, ומחדר העבודה שלו היו בוקעים צלילי הפסנתר.

"לי היה קשה מאוד להסתגל לחיים בלונדון. הלכתי לבית ספר מאוד נמוך, שלמדו בו הרבה מיעוטים - הודים, פקיסטנים, כל הסוגים. יהודים היו במקום הכי נמוך שם. ילדים שנאו אותי שנאת מוות בגלל שאני ישראלית והיו לועגים לשם שלי ומרביצים לי. כל יום חזרתי הביתה בוכה. הייתי ילדה מאוד בודדה.

"למזלי, אבא ואמא העריצו אותי. הם היו מטורפים על הצורה שלי. הפכתי למצחיקנית של הבית, תמיד הצחקתי את כל האמנים הישראלים שבאו אלינו. הייתי ילדה שעשתה רק טוב בעולם, הילדה המדהימה שכל אבא ואמא היו רוצים".

בגיל 12, שנה אחרי שהמשפחה עברה ללונדון, החליטה סי לחזור ארצה, לקיבוץ. אחותה בילי, שהיתה אז בת 17, נשארה עם הוריה באנגליה. "היא היתה גדולה ממני, שלטה כבר בשפה, והיא לא חוותה אנטישמיות.

"הסיכום היה שבתוך שנה הם חוזרים, ואנחנו מתאחדים. אמא בחיים לא היתה נותנת לי ללכת אם היתה יודעת מראש שזה לא יקרה. בפועל, הם נשארו שם עוד הרבה שנים. "חזרתי לבית אלפא, וכל מה שרציתי זה ליהנות שוב מהחיים. ללכת יחפה, לא לשמוע יותר צפירות של מכוניות וסירנות של אמבולנסים כמו שהיה לי בלונדון. גרתי עם הורים מאמצים מקסימים, יעל ז"ל ויענקל'ה, אבל התגעגעתי מאוד להוריי. משם התחילה הכתיבה שלי. 'רק מתוך שינה' הוא שיר שכתבתי בגיל 16 לאמא שלי, מתוך געגועים גדולים".

כעסת עליהם שלא היו איתך בתקופת ההתבגרות?
"אני חושבת שהייתי עסוקה בלשרוד, לא התפניתי לכעס. מה שהעסיק אותי יותר מכל זה טיול לים, הילד שעשה לי פרפרים בלב, צו גיוס ראשון, ההורים המאמצים שהיו בשבילי בית חם ואוהב, הדודים שלי יחיאל וגיזלה. אל תשכח שחייתי בקיבוץ, בתקופה שכולם היו אחד עם השני כל הזמן. הייתי ילדה שלמדה עם השנים להסתפק במה שיש, לשבוע מפירורים ולשמוח".

. . .

אחרי מותו של אביה מצאה סי בקופסה נשכחת בביתה מעטפה סגורה, שקיבלה ממנו בתקופה שבה התגורר בלונדון ולא פתחה עד היום. במעטפה היה מכתב מודפס עם לוגו של אולפן ההקלטות שלו בלונדון, מתאריך 16 בספטמבר 1981. היא היתה אז בת 20.

"סי שלי, המכתב ודאי ימצא אותך עם שובך מנואיבה, שזופה, מכויפת ומסוקרנת לתחילת הלימודים. כשאמא אמרה לי שאינך באה, תפס אותי טיק לא נעים בלב, אך היום אני חושב שלקחת החלטה נכונה, וטוב יהיה אולי אם נתראה בארץ בעוד שישה שבועות, ואחר כך כאן בפסח.

כתבנו מאוד מעט בזמן האחרון, וכמעט איני יודע מה קורה לך. אין לי כמובן טענות, אך הייתי שמח אם היית משרבטת לי מילה פה ושם, שאם לא כן, מעט הקשר הקיים ילך גם הוא לאיבוד, וחבל... כי בכל פעם שנפגשים נולדת התחלה חדשה, ושוב היא שוקעת לה בתחום שאין לנו שליטה עליו, ושוב היא מתחילה, ושוב שוקעת... אולי כדאי לנו, כמעט במכוון, ומתוך שיקול שכלי יותר מאשר רגשי, פשוט לשמור על קשר מכתבים. לפעמים דווקא הקשר הנראה כה שטוח בעיני אנשים רגישים, חשוב כגשר כאשר נפגשים.

חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון. למרות שכל אחד מאיתנו עושה מה שהוא חושב שחשוב לו לעשות, ובתנאים של היום זה תופס לנו כמעט את כל הזמן שיש לנו, כדאי היה אולי לשמור על קשר מכוון, עד כמה שזה נראה אבסורדי.

כל פעם שאני חושב עלייך, אני יודע יותר ויותר שלמרות הריחוק הפיסי ואי שמירת הקשר, יש ביני לבינך איזה משהו שעוד לא מצאתי לו שם, ואולי גם אף פעם לא אמצא לו שם, אשר נדלק מדי פעם, ועליו הייתי מאוד רוצה לשמור.

ועם הבגרות, אולי גם תביני שלא יכולתי לנהוג אחרת ממה שנהגתי, כי בסופו של דבר, על מנת לחלוק אושר עם אחרים, עלינו להיות קודם כל מאושרים בעצמנו ושלמים עם מה שאנחנו עושים.

כשהייתי בחופש האחרון בקורפו (שהיה אגב מדליק לחלוטין), סגרתי עם עצמי על פרק זמן מוחלט ומדויק שבו אני נותן לעצמי צ'אנס אחרון. ואם זה לא עובד עד אז, או מראה סימנים ברורים לחלוטין שזה הולך לעבוד, אני מקפל את הפקלאות וחוזר הביתה לגדל ירקות. אך עד אז אני חייב לעצמי את הניסיון האחרון, אחרת לא אהיה שלם עם עצמי, ואין כידוע דבר גרוע יותר מהרגשת כישלון.

אגיע לקראת תחילת נובמבר. אין לי שמץ של מושג איפה אני עומד להתגורר, אך מעבר לכל ספק, ברור לי שזה לא יהיה בירושלים. אולי דורון ימצא לי איזשהו מקום, אם לא אמצא איזה מלון באזור תל אביב שבו תהיה רוב העבודה שעלי לעשות בתקופת הביקור. שלא להזכיר אותך, שאני רוצה לראות מה שיותר (בלי להפריע לחיים הפרטיים שלך, כמובן).

אני מקריב השנה הרבה שעות יצירה מיועדות על מזבח העבודה, אך עושה זאת בלב שלם, ומקווה שאם התוצאות תצדקנה, אוכל ליהנות מעוד הרבה שעות כתיבה, בלי לדאוג לבעיות כלכלה. לפחות יש לי עכשיו תחום מוחלט של זמן, שאני עומד עליו ולא אזוז ממנו, וכשהוא ייגמר, אראה מה הלאה. אביא עימי, כמובן, את הגיטרה המיוחלת. ואם תמצאי בשבילי קצת זמן, כתבי לי כמה מילים. ועד אז, ואם... אני אוהב אותך".

• • •

סי מתרגשת. "רק אחרי מותו מצאתי את המכתב. ואולי המכתב הזה מביע כמיהה לחיים יותר רגילים. אולי הוא כן שאל את עצמו, בשכבות העמוקות שלו, הילדותיות במידה מסוימת, אם סי ובילי לוקחות אותי בזיכרונות שלהן כאבא. המכתב הזה מאיר לי איזה מקום, שלא ידעתי עליו מספיק, שאולי כן היה באבא איזה בור לא מלא. יכול להיות שהוא דן בזה עם עצמו, אז הוא נתן לעצמו את התשובה ובעצם כתב לי שהוא לא היה יכול לעשות את הדברים אחרת.

"ועל מה הוא מדבר במכתב? על זה שהוא נתן לי ללכת בגיל 12. והוא מסכם את זה לעצמו רגע לפני שהוא חוזר ארצה. כשאני כבר בת 20. והוא אומר, בטח את בנואיבה, משתזפת, עושה חיים. שים לב שבמכתב הוא משתף אותי בלבטים שבדרך כלל ילדים משתפים את הוריהם: 'איפה אני אגור, אני עוד לא יודע מה יהיה עם הכסף, ואיך אני אסתדר'. כמעט כל הדברים שאפיינו אחר כך את חייו, עד יומו האחרון.

"לפני כמה שנים, במסגרת סרט על אבא, נסעתי איתו לבית אלפא. ושם הוא אמר לאמא המאמצת שלי, יעל, 'די, אל תספרי לי יותר כמה היה לסי קשה. הוא לא היה יכול לשמוע את זה עוד. ואני חושבת שעם הכאב הזה הוא הלך לעולמו".

בין חפציה מצאה סי גם גלויה אחת ששלח לה אביה, גם היא מתחילת שנות השמונים. נחצ'ה הדפיס את המילים: "בת חמודה שלי, ישבתי אתמול וניגנתי קצת על הגיטרה שלך וחשבתי עלייך ועל מה שאת עושה וכותבת וחיה. באמת רוצה כבר לראות אותך ולבלות זמן ביחד. מגיע ארצה ב־15 ביולי או סביב היום הזה, וכשאצא חזרה אני יכול להבטיח לך לפחות דבר אחד, והוא... דירה כמעט ריקה. עוד אכתוב לך לפני כן, ואודיע לך מתי אגיע. ועד אז, נשיקות. אבא".

• • •

קיבלת ממנו פעם חיבוק אמיתי?
"הוא תמיד חיבק אותי כשנפגשנו, אבל לא חיבוק כמו בקליפ של קייט בוש. זה לא היה".

חשת כלפיו אהבה?
"ברור. וגם חמלה. כאילו הוא היה ילד. הוא היה אבא־ילד כזה. ואני מרגישה חרטה והחמצה שלא הספקתי איתו עוד".

מה אבא החמיץ בחייך?
"בגלל שלאורך שנים התא המורחב של שבט היימן התפורר, אני חושבת שאת החלק המופלא של איזו אמא אני הוא קצת החמיץ. הוא כן הרוויח את הקשר עם הנכדים (תומר ויהלי של סי, שון בן ה־26 של בילי; ע"נ), והוריש לשלושתם את הפסנתר ואת האקורדיון שלו. הוא הרוויח אותי כאישה בוגרת וכזמרת צומחת. הצלחתי לקבל ממנו הרבה מאוד כבוד והערכה.

"באחת הנסיעות שלנו להופעה הוא שמע אותי מדברת בלהט עם תומר ויהלי. ביקשתי מהם שיחכו לי, כי אגיע מאוחר, ואמרתי להם שמחר נאכל יחד ארוחת בוקר וששמתי להם דברים מיוחדים במקרר. אבא הסתובב ואמר לי, 'את באמת אמא משוגעת הא?' שאלתי, למה משוגעת? והוא ענה, 'משוגעת עליהם. מה היה כל הוויכוח הזה עכשיו, מה את צריכה כל כך הרבה דרמות?' הסתכלתי עליו ואמרתי, 'כי זה מה שחשוב לי'".

אחותך אמרה שהוא לא ידע להיות אבא.
"אני באמת חושבת שלא שופטים אדם בשעת כאבו, ושכנראה הפצע שלה פתוח כרגע בצורה אחרת. בילי נשארה איתם בלונדון, ואני נסעתי חזרה לבד. אני הייתי בת 12, היא בת 17. כשהם חזרו, אני הייתי בת 21, היא בת 26. יכול להיות שכל אחת מאיתנו חוותה את אבא אחרת. אולי היא חוותה כאב מסוג אחר. "אני מרגישה שהספקתי לחוות את אבא, ובגלל זה אני בשלמות. אולי זה המקום שכל כך כואב לבילי, הבאמת אהובה, כי למרות שהיא מבוגרת ממני, היא נראתה בהלוויה כמו זאת שצריכה את החיבוק שלי ושל כולנו. אני חושבת שבילי, בדרכה שלה, קיבלה המון מהאינדיבידואליסטיות שלה ומהיופי שלה ומהצבעוניות שלה מההתחממות לאורו של אבא. אני התחברתי לאבא דרך המוסיקה, ובילי מצאה עולם של צבעים וציור. אבא העריץ איך שהיא מציירת ויוצרת בצבעים. הוא התחבר דרכה לעולם של הצמחים ושל העציצים. הרי הוא היה באטרף על עציצים.

"חיינו לצד אבא כל כך דומיננטי, כל כך לעצמו, כל כך זאב בודד. הוא היה קם מוקדם בבוקר, כותב שיר, עם דלת סגורה, נעולה, רואים רק את האור דרך החריץ. אין בא ואין יוצא.

"בילי היא אחות מקסימה, וגם דודה מקסימה לילדים שלי, אחרת וצבעונית ומיוחדת, וגם היא מאוד מאוד לעצמה. אולי כולנו כאלה כי אבא היה כזה. אני למדתי את הפטנט. למדתי שהדרך שלי להגיע לאבא היא המוסיקה. השכלתי להבין איפה אני יכולה לקבל את היחס, את האהבה, את תשומת הלב הכי טהורה שלו: מאיפה שהוא נמצא, לא מאיפה שאני נמצאת.

"אתה יודע, לפעמים מצאתי את עצמי יושבת בחדרי ההלבשה, על כיסא, סטול גבוה כזה, ופשוט מתבוננת בהתנהלות שלו. הוא היה בא להופעות עם תיק ענקי כזה, הכל רשום, ניגש לכל זמר. ותמיד בערבי זמר יש המון חבר'ה ששרים. הוא היה נורא דיקטטור בהתייחסות שלו על הבמה. למדתי ממנו פרפקציוניזם.

"בשנים האחרונות זימנתי המון מפגשים מוסיקליים עם אבא, על הבמה ומחוצה לה. אולי כי הבנתי שרק ככה אני יכולה לזמן אותו להיות לי, להיות לילדים שלי. בסופי שבוע, אהבתי את הנסיעות איתו להופעות. היינו מכניסים אותו לוואן, וזה נתן לי זמן איתו. בשנים האחרונות הכל התהפך לנו. פעם הוא היה מארח אותי על הבמה, ועכשיו אני אירחתי אותו.

"לא מזמן, בבית אור, שוחחתי איתו. שאלתי אותו, 'אבא, למה השיחות איתך כל כך קצרות תמיד? למה אי אפשר שנדבר עכשיו?' והוא השיב לי, 'אני מדבר מעט בחיים, ומדבר הרבה דרך השירים'. "הוא לא היה שואל אותי על חיי, הוא הקשיב להם כששרתי. הוא הכי ידע להקשיב כשמישהו שר, זה המקום שהוא הכי התחבר אליו. היה ניעור לחיים. "בשיחות איתו הוא ידע לפעמים להגיד לי 'את זמרת גדולה', ולפעמים היתה לו ביקורת על השירים שלי. אני זוכרת שיחה אחת, נדירה, שבה הוא באמת ראה אותי, את הבת שלו. הוא אמר לי, 'אני חושב שאותי יזכרו בגלל השירים שלי והשינוי שהם עשו לאנשים בארץ - 'החול יזכור' על השכול, ריקודי עם, 'ניצנים נראו בארץ', התפרצות הנעורים. שירי אהבה. ועלייך יגידו שאת עשית שינוי לאנשים בגלל מי שאת'.

"שאלתי אותו, 'למה אתה אומר את זה עכשיו?' והוא ענה, 'כי השם הראשון שאני צועק כשאני לוחץ על לחצן המצוקה זה סי! סי!' וזה היה רגע נדיר ומכונן ומאוד מעצים עבורי. רגע שהבהיר לי שהרבה מילים כאלה אני כבר לא אקבל ממנו".

סי (למעלה) עם הוריה נחצ'ה ודליה, בילדותה
סי (למעלה) עם הוריה נחצ'ה ודליה, בילדותה
נחום ודליה נפרדו בעת שהותם בלונדון. דליה חזרה לארץ ב־1981, כשסי היתה בת 20. הוא חזר כעבור שלוש שנים. היימן המשיך להלחין שירים חדשים ללא הפסקה. הוא הפיק את המופע "חופים" עם מאיר בנאי, משה דץ, חני ליבנה ואחרים, שימש כמנהל האמנותי של חגיגות הזמר העברי בערד, הלחין פסקולים לסרטי קולנוע, השתתף בערבי זמר שלו, הגיש תוכנית רדיו ברשת ג', ובשנת 2002 הקים את העמותה למורשת הזמר העברי, שבמסגרתה העלה הקלטות ישנות על תקליטורים, כדי לשמר ולחדש אותן. "אני חושבת שלפני המחלות והדעיכה הבריאותית שלו, וגם במהלכן, אבא לקח על עצמו תפקיד לשמר את הזמר העברי. הוא בעצם היה כמו מְספר הדור. תמיד אמר שתרבות שלא אומרת תודה לקודמיה, אין לה קיום בהווה". שיתוף פעולה פורה במיוחד היה להיימן עם המשורר נתן יונתן. יחד הם יצרו עשרות שירים, בהם קלאסיקות דוגמת "החול יזכור", "חופים" ו"שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן").

"היו לאבא חברויות מאוד חזקות עם המחברים שהוא עבד איתם. כותבים ענקיים כמו אלתרמן, נתן יונתן, רחל שפירא ורבים אחרים. אבל עם נתן יונתן זה היה סיפור חיים. היתה להם אהבת נפש עמוקה. שעות של מפגשים, שיחות, חברותא. אבא היה לצידו גם אחרי שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים. לפני כמה חודשים הייתי בערב מחווה לנתן יונתן, והציגו שם את היומן האישי שלו. כולו היה מלא בפגישות עם אבא. גם יורם טהרלב היה ידיד נפש שלו, עד יומו האחרון. הוא אפילו נתן לו את תמלוגי הזהב שלו.

"תמיד היו לו גם שירים שהוא קיבל מאנשים שכלל לא הכיר. הוא היה קורא הכל, מתחבר למילים, ועליהן הלביש את המנגינות המופלאות שלו. בימים האחרונים קיבלתי פניות מכמה וכמה זמרים, שסיפרו לי שאבא השאיר אצלם מנגינות, והם רוצים להקליט אותן. אני חושבת שהרגעים הכי מאושרים שלו היו כששיר שלו נולד. פיסגת האושר. לפי הטקסטים, והתקופות בחייו, בחירת הטקסטים היתה כמו דברים שהוא רצה לומר ולא היה יכול. הוא היה מאוד רגיש. כאילו הוא בכה את העולם דרך המנגינות שלו". היו לכם מפגשים של כל המשפחה?

"כן. עד לפני כמה שנים, הייתי מכנסת את כולם אצלי פעם בכמה חודשים - אמא, אבא, בילי, דודה שלי. היו לי תחושות מעורבות. מצד אחד, התעלות של חיבור משפחתי שיצרתי, יש תמונה, כולם יושבים ביחד, זה מדבר עם זה וזה עם זה. מצד שני, שאלתי את עצמי בשביל מה? למה אני עושה את החיבור הזה? בשנתיים־שלוש האחרונות כבר לא היו מפגשים כאלה. כל אחד הלך לתוך עולמו. אני חושבת שפשוט איבדתי את הכוח לאחד. זה דרש כל כך הרבה אנרגיה".

בסוף שנות התשעים הכיר היימן את ורד, שהיתה צעירה ממנו ב־35 שנים. בשנת 2006 הם נישאו, אולם התגרשו כעבור כארבע שנים (סי: "היא היתה מאוד טובה אליו"). בשנים האחרונות הידרדר מצבו הבריאותי, ונפוצו ידיעות על כך שהוא חי בעוני. סי מסרבת להתייחס לנושא. "אני לא אכנס בשום פנים ואופן לצעקה הכלכלית שהלכה יחד איתו. זה היה חלק ממנו. אני מאמינה שעם השנים יזכרו פחות ופחות את הצעקה שלו, ויותר ויותר את השירים שלו ואת האיש שהוא היה.

"אני רוצה דווקא להודות ללא מעט גופים שעזרו לו, כמו קרן רבינוביץ ואשכולות, אקו"ם ואמ"י. אני לא חלק מהצעקה של אבא. אני הבת שלו, ולי היה פייט על איכות חייו, לשפר ולהמתיק לו את ימיו האחרונים. אני מקווה שהצלחתי לעשות את זה".

• • •

סי היימן על הבמות כבר 30 שנה. היא היתה נערת רוק מוטרפת בתספורת פאנק, שהסתערה על תל אביב באייטיז, לא עבדה בשביל אף אחד והתפוצצה עם להיטים כמו "יורים ובוכים", "גיבור גדול" ו"עולם תעשייתי", סולנית פרועה ומרדנית של להקה מקומית.

במהלך הקריירה חוותה גם תקופות זוהרות פחות, שבהן נלחמה על מקומה כזמרת. לפני שלוש שנים עשתה קאמבק מרשים ויצאה לסיבוב הופעות מוצלח בכל רחבי הארץ. בשנה האחרונה היא נפרדה מבעלה רועי שוחט, שלו היתה נשואה 16 שנה.

אנחנו נפגשים בבית ששכרה לאחר הפרידה בשכונת הדר יוסף. "מצאתי כאן את הפינה השקטה שלי, הורדתי מעצמי המון קליפות, ואני מרגישה שזו אחת התקופות שבהן אני הכי קרובה לעצמי, וצומחת. חגגתי יום הולדת 55 ו־30 שנה על הבמה. אני מקבלת המון אהבה וכבוד בכל מקום שאני מגיעה אליו, יש לי המון אנרגיה ורצון לכבוש עוד ועוד יעדים אישיים ומוסיקליים.

"בשנה האחרונה הוצאתי שלושה סינגלים - 'קרקס', 'אין צדק' ו'בכל מקום' - שזוכים להצלחה גדולה. השאיפה שלי היא להגיע לאלבום חדש בשנה הקרובה. "חזרתי גם להופעות אינטימיות עם אלעד שודלר, שמנגן איתי ומשמש המפיק המוסיקלי שלי. היומן שלי מפוצץ מהזמנות. אני מופיעה בקיבוצים, במושבים ובערים בכל הארץ, ומרגישה שהקהל איתי ומתחבר למוסיקה שלי. אני מאמינה שאגיע להופיע גם בשוני ובקיסריה. חוץ מהקשיים ומהשבר, אחרי הפרידה מרועי ואחרי המוות של אבא, יש בי גם צד מאושר מהשינוי שעשיתי בחיים שלי. צד מאוד שלם".

הבנים שלה, יהלי (16) ותומר (26), הלכו בדרכה. "לתומר (בנה מנישואיה למוסיקאי רן עפרון; ע"נ) יש להקה בשם 'הפרחים של עפרון', ששרה פולק־רוק ומופיעה ברחבי הארץ. יהלי (בנה מנישואיה לרועי שוחט; ע"נ) הוא תלמיד תיכון, יש לו להקה בשם 'חומר חדש', ששרה רוק יותר קשוח. הם מופיעים ושרים במקומות שונים בתל אביב. אבא היה מאוד גאה בהם ובמוסיקה שלהם".

הילדות שעברת השפיעה על האימהות שלך?
"ללא ספק. אני אמא אחרת, טוטאלית, כזאת שנמצאת כל הזמן עם הילדים שלה, ובגלל זה גם ויתרתי לפעמים על פיקים מאוד גדולים בקריירה שלי. עשיתי את התיקון שלי בעולם. בכל רגע שהם זקוקים לי, אני לצידם. לא רציתי שהם יחוו את הכמיהה שאני חוויתי למשהו שלא היה לי. אני באמת גידלתי את עצמי לאורך השנים. הייתי קצת הורה של עצמי, ובגלל הצד הזה נשארתי קצת ילדה. הצד האחר שבי הפך להיות מאוד בוגר, וככה טיפלתי באבא בשנים האחרונות, שהובלתי אותן כמו מבצע צבאי. אבל גם היו מלאכים שתמיד עזרו לי, כמו המשפחה המאמצת שלי מבית אלפא והלהקות השונות שלי במשך השנים.

"אני חייבת תודה לד"ר יוסי זולדן, הרופא שטיפל בו, ולאמנים שבאו לבקר אותו - הפרברים, משה דץ, חני ליבנה, רוני גינוסר, אנשי רשת ג', ורבים אחרים. אבא לא היה איש עצוב. זו היתה דרכו - לבדו, עם עצמו, והיו לא מעט אנשים שהוא תמיד ידע לקבץ סביבו".

ישי לוי ואפי נצר באולפן
ישי לוי ואפי נצר באולפן (צילום: אפרת אשל)
בשנים האחרונות לחייו התקרב היימן לשאול דור, יו"ר ההסתדרות בכפר סבא והוד השרון, שסייע לו. יחד הם כתבו את מה שידוע עד כה כשירו האחרון - "בבוא יומי". שבועיים אחרי מותו של היימן, הלחין אפי נצר את השיר. מילות השיר נכתבו על המצבה של היימן בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. על המצבה נכתב גם, לבקשתו של נחצ'ה: "נולד כמו צמח בר, חי כמו צמח בר, הלך לעולמו כמו צמח בר".

דור מספר שהשיר נולד לפני שלוש שנים, כשהוא נסע לבקר את היימן ביישוב בית אריה שבשומרון, שם התגורר. "הוא בכלל ברח לי עם הקלנועית שלו לצרכנייה, ואחר כך לכפר הערבי הסמוך, לאכול פלאפל. בזמן שחיכיתי לו, כתבתי את המילים של השיר. "כשהוא חזר וראה את השיר, הוא שינה בו את המילים, כך שזה ייעשה שיר אישי שלו, בכלל על אנשים. אני כתבתי 'בבוא היום ינשרו עלי שלכת', הוא כתב 'בבוא יומי ייפלו עלי שלכת', וכך הלאה.

"בסוף הוא הדפיס את המילים, כתב 'מילים - נחום היימן ושאול דור, לחן - נחום היימן', ושם את השיר מעל הפסנתר. הוא לא הספיק להלחין אותו. "אחרי מותו הראיתי את השיר לאפי נצר, שאירח אותו באחת ההופעות שלו, והוא התרגש מהמילים והלחין את השיר. העברנו את השיר למפיק של ישי לוי, יפרח מתנה, וישי הקליט אותו. אני כל כך מתרגש מהשיר הזה. אהבתי את נחצ'ה מאוד".

אחרי מותו של נחום היימן, מצאה סי בחדר שלו בבית אור חפצים שונים פזורים על שידת העץ, צמודים למחשב שלו. "מצאתי שם שלוש סיגריות, שני מציתים, ופלים כאלה של תינוקות, את המשקפיים עם הידית האחת שהוא היה צריך לתקן, וספר שירים של אמיר דנציגר – 'יום חדש מתחיל'. עם זה הוא הלך. עד הרגע האחרון עניינו אותו שירים חדשים, מוסיקה. ואני חיפשתי איזה סימן, איזה עמוד. אולי הוא התחיל להלחין אחד מהם".

חדשות אחרונות
סי היימן: "אני בת של איש מאוד גדול. גאון"
02/10/2016:ישראל היום
ימי הילדות העליזים בקיבוץ, האמנים שעלו לרגל, החיים בחו"ל, היחסים המורכבים, הניתוק וההתפייסות, הפרידה בבית החולים והגעגוע הגדול שנשאר. סי היימן מדברת על אביה, נחצ'ה היימן, האיש שחיב...קרא עוד

הערות על השיר "בבוא יומי"
25/09/2016:דף הפייסבוק של יעקב גרוס
השיר "בבוא יומי" היה קיים כבר ב2012 ונקרא בשם "הצוואה". כעבור שנתיים נחצ'ה מסר לפרסום את השיר לעיתון "רוקדים". למיטב הבנתי, כל השיר נכתב בעצם ע"י נחצ'ה....קרא עוד

האזכרה וגילוי המצבה
16/09/2016:דף הפייסבוק של איריס
מבחר תמונות מטקס האזכרה וגילוי מצבה שנערך לנחום היימן במלאת 30 לפטירתו. צילמה וכתבה איריס גרינברג...קרא עוד

אזכרה - 30 לנחצ'ה היימן
16/09/2016:פייסבוק(מקורות שונים)
טקס האזכרה וגילוי מצבה כלל קריאת פרקי תהילים וקדיש ליד הקבר. לאחר מכן התכנסו החברים בהנחיית שמוליק צבי לטקס צנוע עם שירים ודברים לזכרו של נחצ'ה. ...קרא עוד

נכדו של נחצ'ה: תומר עפרון במופע לכבוד סבו
11/09/2016:זאפה
תומר עפרון, נכדו של נחצ'ה, מקדיש את המופע הראשון שלו בפסטיבל הפסנתר, לסבו שהלך החודש לעולמו ...קרא עוד

הערות על נחצ'ה
29/08/2016:חדשות בן-עזר גיליון 1173
הערות מעמוד הפייסבוק של יוסי אחימאיר כפי שפורסמו בגיליון 1173 של חדשות בן עזר...קרא עוד

שיר פרידה
26/08/2016:חדשות הוד השרון
שאול דור, חברו הטוב של נחום (נחצ'ה) היימן ז"ל, מספר על מערכת היחסים הקרובה של השניים ועל הפרידה מהאיש שכל כך אהב...קרא עוד

לנחצ'ה היימן - - - - - - אִישׁ הַשִּׁירִים
25/08/2016:חדשות בן עזר -1172
מתוך השירון "אתמול, היום, מחר – אני ממשיך לשיר"
מועדון הזמר בני-שמעון, קיבוץ דביר, שירון מס' 275
כ"ג בטבת תשע"ד – 26 בדצמבר 2013...קרא עוד

חיפה נפרדת מנחום (נחצ'ה) היימן
25/08/2016:פייסבוק
אפי נצר מנחה מופע פרידה מנחום היימן בהשתתפות ביתו סי, ואמנים נוספים. המופע בחסות עיריית חיפה ....קרא עוד

כמו צמח בר
25/08/2016:חדשות בן-עזר גיליון 1172
לפני מספר שנים נחצ'ה נרשם לקבל את כתב העת העיתי "חדשות בן עזר" וקרא אותו בשקיקה. בגיליון מס' 1172 שוב כותב אורי הייטנר על נחצ'ה ועל פועלו....קרא עוד

"שירים עד כאן" מקאמה-נחום היימן
25/08/2016:פייסבוק
השבוע במקום שיר השבוע, מקאמה לאיש השירים נחום היימן,נחצ'ה, שהלך לעולמו....קרא עוד

אורי הרפז: אני ממשיך לשיר את שיריו של נחצ'ה
24/08/2016:פייסבוק
...קרא עוד

חדשות בן-עזר - לזכרו של נחום היימן
22/08/2016:חדשות בן-עזר
לפני מספר שנים נחצ'ה נרשם לקבל את כתב העת העיתי "חדשות בן עזר" וקרא אותו בשקיקה.
בגיליון מס' 1171 כותבים על נחצ'ה ועל פועלו....קרא עוד

יעקב גרוס: חופים הם לפעמים געגועים לנחצ'ה
19/08/2016:פייסבוק
הספד שכתבתי לנחצ'ה - ונבצר ממני לקרוא אותו למוקיריו (אפשר לשתף)...קרא עוד

אורי הרפז: ערב עצוב מאוד. נחצ'ה איננו
19/08/2016:פייסבוק
אני מרגיש הקלה על שהספקתי להוציא את האלבום של יצירותיו על גיטרה בעודו עמנו, ולתת לו את הכבוד הראוי לו - וגם עוד כמה רגעי חיוך ואושר....קרא עוד

נחום היימן הובא למנוחות
18/08/2016:Walla
מאות ליוו את חתן פרס ישראל נחום היימן בדרכו האחרונה. "נחצ'ה הוכיח שוב ושוב את כוחה של המנגינה", ספדה שרת התרבות והספורט בטקס האשכבה בקאמרי...קרא עוד

סי היימן בלוויית אביה: "היית אדם נדיר, אבל גם זאב בודד"
18/08/2016:YNET
מאות אנשים ליוו את חתן פרס ישראל, המלחין והיוצר נחום (נחצ'ה) היימן, בדרכו האחרונה. "ממשיכה את מנגינתך לילה לילה, ואמשיך", ספדה לו בתו סי. מעל הקבר הטרי שרו הנוכחים את "חופים" ונפרד...קרא עוד

סי היימן נפרדת מאביה בטקס לזכרו: "היכן שלא היית, שם ניגנת"
18/08/2016:YNET
הזמרת דיברה בטקס האשכבה של אביה, המלחין נחום (נחצ'ה) היימן, שהלך לעולמו בגיל 82. "הוא מת לי בידיים", אמרה, וסיפרה על צוואתו: "הוא ביקש שלא נבכה, שנשיר אותו". השרה מירי רגב: "הוא הי...קרא עוד

נפרדים: השירים הגדולים של נחום היימן
17/08/2016:YNET
יצירתו הענפה של נחום (נחצ'ה) היימן הציבה לא מעט נכסי צאן ברזל בזמר העברי, כבר מימי קום המדינה. בין אם היו אלה שיריו של נתן יונתן, ביצועיהן של הלהקות הצבאיות או אלבום אהוב לילדים, ב...קרא עוד

בוז'י הרצוג מבקר את נחצ'ה
27/05/2016:פייסבוק
בזמן הדיונים בין הליכוד והמחנה הציוני מצא הרצוג זמן לבוא לבקר את נחצ'ה בבית אור בכפר סבא ...קרא עוד

יום הולדת לנחצ'ה
02/05/2016:פייסבוק
שישי אישי חוגגים לנחצ'ה יום הולדת עם המנחה שמוליק צבי ואמנים אורחים ...קרא עוד

ערב הוקרה לנחצ'ה בבית היוצר
01/05/2016:פייסבוק
ערב מחווה מיוחד בחסות קבוצת "יוצרים בצוותא" בו אמני הקבוצה ואומנים אורחים ישירו את שיריו של נחצ'ה....קרא עוד

ערב מחווה והתרמה למען נחצ'ה
10/03/2016:פייסבוק
ועד כפר גנים ג' ומתנס עולמות הזמינו את אוהבי הזמר העברי לערב מרגש עם שיריו של נחום היימן...קרא עוד

נחום היימן עבר לגור בדיור מוגן
27/01/2016:פייסבוק
לנחום היימן חתן פרס ישראל לזמר העברי יש בית חדש. אתמול העברתי אותו לדיור מוגן בבית בכפר. "בית אור" רחוב בן יהודה 71 כפר סבא. תודה מקרב לב לבעלים דורי זלצר לעובדת הסוציאלית יעל אטיא...קרא עוד

נחום היימן: "ההבטחות של נתניהו, זה קדחת"
22/01/2016:עכבר העיר
בדירתו הצנועה שבפתח תקווה, עם בעיות בריאותיות לא פשוטות, נחום היימן אופטימי ומחויך, מרוצה מאוד מהקריאה של בתו סי היימן לבוא לבקר אותו, ומעריך את אלו שכבר באו. ראיון על מוזיקה, על ה...קרא עוד


לזכרו. כיתוב/עיצוב: גלי רביץ







Copyright ©2012 כל הזכויות שמורות
[ניהול תוכן] [מפת האתר]
Powered by Smarty-3.1.12 and ApPHP MicroCMS Pro v3.9.x
שלום , אתה מחובר עם שם משתמש:
server:nachumheiman.com