NachumHeiman.com:האתר של נחום היימן

תקופת הילדות

סיפורים מתקופת הילדות
הוא גדל בבית בית"רי ולמד לדבר בעברית. הוא נולד בריגה שבלטביה לבית בית"רי דובר עברית, וזו השפה שבה למד לדבר "כולם דיברו עברית: אבא, אמא, הסבתות והסבים משני הצדדים".

בהיותו בן 3 הריח אביו את הנאצים והחליט לברוח. הסב, שהיה רב חובל גברתן, הבריח אותם באונייתו עד שבדיה, ומשם, מצוידים בניירות להשתקעות בדרום אפריקה, הפליגו באונייה. לבסוף מצאה עצמה משפחת היימן בישראל: "האונייה חנתה בחיפה ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא הוריד אותנו בכוח מהאונייה. כשהיא המשיכה ועברה את מיצרי גיברלטר, חיכתה לה צוללת גרמנית שירתה עליה טורפדו, וכולם הלכו. אנחנו ניצלנו".

בגיל הגן עלה ארצה. משפחתו של נחום שהתה כמה חודשים בשער העלייה, אחר-כך עברה למגדיאל ומשם, לאחר שההורים מצאו עבודה, לתל אביב.
"השתכנו במושבת מגדיאל ואחר כך בבורכוב חמש בתל אביב, היום אני לא מתבייש לומר שבקרב ילדי השכונה נחשבתי לחנון, כי כולם התעניינו בכדורגל ואני הסתובבתי עם ביאליק וטשרניחובסקי מתחת לבית השחי. "

היינו רביעייה, איציק לובני שהיום הוא עיתונאי ועוד שתי בנות חנוניות שהיום שתיהן פרופסוריות. בין שני הבתים של איציק ושלי גרה גברת יקית שהייתה מורה לפסנתר, ובשבתות כשלא היה צריך ללכת לבית הספר הייתי מתחבא מתחת לחלון כדי לשמוע אותה, כי להורי לא היה כסף לשלוח אותי ללמוד פסנתר. יום אחד הכלב שלה שהיה רועה גרמני קרע לי את חולצת השבת ואז המורה התנדבה ללמד אותי פסנתר ללא תשלום, זו הייתה התגלית הראשונה של האהבה לפסנתר"

"גרנו בבורוכוב 5", הוא מספר. "בבורוכוב 3 גרה בבית חד קומתי מורה לפסנתר, יקית מיוקקת עם כלב זאב גדול שהיה קורע לי את החולצות. אני הייתי מתחבא מתחת לחלון כדי לשמוע אותה מנגנת, כי לא היה להורים שלי כסף. יום אחד תפסה אותי המורה, ואמרה לי: 'תבוא אלי, אני אלמד אותך'.

מחלת הפוליו
זמן קצר לאחר שהתחיל ללמוד נגינה בפסנתר. אחרי שלושה שיעורים נדבק בפוליו – שיתוק ילדים – והיה מאושפז שלוש שנים וחצי, שוכב בתוך מכונת ריאות עד שהצליח להתגבר על המחלה בכוח רצונו. "כשיצאתי מבית החולים אצבעותיי היו עדיין משותקות, אז קנו לי אקורדיון לפיזיותרפיה", מספר היימן. "עד היום אני מנגן את הבאסים באצבעות הלא נכונות".

"אבל קיבלתי רק ארבעה שיעורים כי בשבת הרביעית לא הצלחתי לקום מהמיטה, התברר שאני חולה בפוליו בכל הגוף."

"הספקתי ללמוד שלושה שיעורים. לפני השיעור הרביעי התעוררתי בבוקר, ולא יכולתי לזוז. קראו לרופא, שקבע: 'פוליו'. לקחו אותי לבית חולים תל אביבי, שנמצא שם עד היום. שכבתי במכונת ריאות, סגור עד הצוואר, במשך שלוש שנים וחצי".

בתהליך החלמה ארוך מהמחלה וכוח רצון יוצא דופן להתגבר עליה, נחצה מתחיל להתאושש ולמרות שהוא נישאר משותק חלקית ביד אחת, על אהבתו למוזיקה הוא לעולם לא ויתר "ילדה מהכיתה המקבילה התחילה ללמד אותי פסנתר, וכשהיד שלי התחילה להחלים היא גם הכניסה לי עט ליד ועזרה לי ללמוד לכתוב, עד היום אני כותב בדפוס". לאחר שהוא החלים הוא גילה שני בתי קפה "אחד גינתי ואחד שקראו לו פינץ הייתי הולך לשם והמוזיקאים כבר הכירו אותי, הייתי מתחבא שם ומקשיב והם היו מגניבים לי ביסקוויטים, יום אחד נרדמתי מתחת לפסנתר וסגרו אותו, בהברקה חד פעמית אבא שלי קרא לשוטרים הבריטים, הם פתחו והוציאו אותי משם.

שם ידעתי שאני אוהב מוזיקה. כשגדלתי הייתי הולך למוגרבי והיה שם מוכר נקניקיות שהיה זמר אופרה בווינה, הוא היה נותן לי נקניקיה ואני הייתי שומע אותו שר ושם ידעתי שהמוזיקה נטועה בי". ביטויי אהבתו השורשית למוזיקה עולים לא רק בסיפורים מוקדמים, אלא גם בתקופה הזו בכל רגע בחיים "כל הזמן אני מקשיב למנגינה, גם ברכב כשאני נוהג, אם יש מנגינה אני משאיר ואם אין אני סוגר".

"חלמתי לנצח את המחלה, וניצחתי אותה. היה לי רופא, מנהל מחלקת הילדים בהדסה, שכל יום אחרי העבודה היה בא אלי, יושב איתי קצת, ואומר לי: 'תילחם. זו מחלה שבאה והולכת, עולה ויורדת. אל תוותר'".

מוזיקה: צעדים ראשונים
בן 11.5 יצא היימן מהמחלה, כשיד ימין שלו עוד משותקת חלקית ובידו השניה רק שלוש אצבעות מתוך החמש מתפקדות. חלום הנגינה בפסנתר כבר לא היה בר השגה, והרופאים המליצו על נגינה באקורדיון. "אני האקורדיוניסט היחיד שניגן את הבסים עם האצבע והאמה", הוא אומר ומדגים. במשך הזמן היימן הצליח להשתחרר גם מהשיתוק בידיים, אבל גופו נושא 'מזכרת' מן הימים ההם.

לאחר כמה שנים החליטו הוריו של היימן להיפרד. אמו התחתנה שנית, ונחום הצעיר לא הסתדר עם אביו החורג. סיפורי מעלליו, שנערכו כנקמה על החרמת התמונות של כוכבי הקולנוע וכלי הנגינה שלו, מגלגלים את השומע מצחוק. לאחר שהיימן מסיים להתענג, הוא מעיד שהשובבות עדיין חיה אצלו. די להביט בעיניו כדי להאמין.

לאחר כמה קרבות כאלה, החליטה אמו של היימן לשים לדבר סוף, ושלחה אותו לקיבוץ נען, הקיבוץ של התנועה המאוחדת. היימן מצדו מצהיר כי הוריו עשו את המעשה הנכון, אף על פי שהוא היה ילד חוץ, ו"ילדי חוץ הם תמיד מוקצים".

בנען פגש היימן בשני מוסיקאים והתחבר אליהם: יהודה אורן ("יקה ברלינאי בוגר אקדמיה למוזיקה שנורא אהב אותי ורצה שילמדו אותי פסנתר, אבל לא היה כסף") והמלחין המפורסם דוד זהבי, שהיה החשמלאי של הקיבוץ. "היתה לי הזכות ללמוד מפיו את השירים הכי יפים שלו. הוא היה מתפרץ לכיתה, לא עניין אותו אם אנחנו באמצע פיזיקה או חשבון או תנ"ך. הוא היה אומר 'ילדים, כתבתי שיר', ומלמד אותנו".

לפני שנחצה מתחיל באנרגטיות לפלס את דרכו המקצועית הוא עובר בגיל 12 כילד חוץ לקיבוץ "נען" וממשיך להתאושש מהמחלה. האהבה לפסנתר ממשיכה לבעור בו והוא בכל מאודו רוצה בנגינה. בקיבוץ נען למד רבות מהמורה למוזיקה יהודה אורן ומהמלחין דוד זהבי, שהיה החשמלאי של הקיבוץ.

"נורא רציתי ללמוד פסנתר, אבל היו לי שתי אצבעות חלשות אז התחלתי ללמוד לנגן בעצמי לאט, לאט, בקיבוץ היו שני אנשים מופלאים דויד זהבי ויהודה אורן שמהם התחלתי להבין שיש בי משהו".

לאחר תקופה חזר היימן להתגורר עם אמו ובעלה, וכעבור כמה שנים החל לנגן בחוגים לריקודי עם. בתקופה ההיא למד מהכוריאוגרפית לאה ברגשטיין התחיל לנגן בחוגים לריקודי עם ולהלחין את שיריו הראשונים, בהם "ניצנים נראו בארץ", אף שעדיין לא ידע תווים. בין השאר ליווה את תרצה הודס, מדריכת ריקודי העם האגדית, שהיתה קפדנית מאוד. היימן ניגן והיא לימדה, אבל בחור כמו נחצ'ה אינו מסוגל לשקוט על שמריו. במקום לנגן את הנעימות בצורה רגילה, האקורדיון שלו הפיק אימפרוביזציות לשירים. הודס לא אהבה את המנהג של הבחור, ויום אחד, לאחר כמה פעמים שהמשיך לאלתר ולא שעה לבקשותיה, היא גירשה אותו לחדר השני.

"בחדר השני היה מונח תנ"ך על השולחן. פתחתי אותו באקראי, ועיני נפלו על שיר השירים". כעבור כמה דקות ניגן האקורדיון של היימן את 'ניצנים נראו בארץ', שהפך ללהיט ובעצמו משמש כריקוד עם. היימן רץ בחזרה לחדר הרוקדים ולימד את כל הנוכחים את השיר שהלחין. לאחר מכן פנה להודס בהתנצלות, ואמר: "אני לא יודע לכתוב תווים. אם לא אלמד מישהו, תברח לי המנגינה", וכך נולד השיר הראשון.

נחצה הבין שיש בו משהו ואכן באמת היה, בגיל 16 הוא כבר הלחין את שירו הראשון "ניצנים נראו בארץ", ובגיל 17 עזב את בית הספר לאחר ריב עם מנהל הגימנסיה ונסע לחברים ב"כפר מכבים" לחפש מה לעשות. לפני גיוסו לצה"ל עשה שנה בקיבוץ כפר מכבי, ושם רעה צאן במשך שנה יחד עם מתתיהו שלם ('שיבולת בשדה', 'פנה הגשם')

"יצאתי לשדה ונגשתי לרועה כבשים, הצגתי את עצמי והוא הציג את עצמו, זה היה מתתיהו שלם, הוא אמר לי בוא הנה רועים שלי, ורעיתי איתו את הצאן עד שהתגייסתי לצבא. שם בקיבוצים שאבתי את תרבות הזמר העברי."

"ממנו ומדוד זהבי קיבלתי את היסודות האמיתיים שלי, ולא מהאקדמיה למוסיקה: להיות נאמן לדרכי, להשתמש במתנה שקיבלתי מלמעלה בצורה הכי יפה ולא לנהות אחרי אופנות הזמן".






Copyright ©2012 כל הזכויות שמורות
[ניהול תוכן] [מפת האתר]
Powered by Smarty-3.1.12 and ApPHP MicroCMS Pro v3.9.x
שלום , אתה מחובר עם שם משתמש:
server:nachumheiman.com